<h1>אגרת התשובה לרבינו יונה</h1>
<h2>דף ז:</h2>
ויזהר אדם שלא יזכיר את השם לבטלה, שנאמר (דברים י' כ') את יי אלהיך תירא, ופירשו רז"ל בסדר קדשים (תמורה ג' ע"ב) כי בא הכתוב הזה להזהיר שלא יזכיר אדם שם שמים לבטלה. והמזכיר את השם או את הכינוי, צריך להזכירו באימה וביראה. ואם אינו מזכירו באימה וביראה, (אינם יודעים) [אינו יודע] את השם, שנאמר (ישעיה א' ג') ישראל לא ידע, עמי לא התבונן. וכן פירשו חז"ל בויקרא רבה. ויזהר אדם שלא להזכיר את השם או את הכינוי אלא בידים נקיות ובמקום נקי. ואם אינו יודע אם המקום נקי או לאו, אל יזכיר את השם, כמו שאמרו רז"ל (ברכות כ"ה ע"א). ועוד אמרו רז"ל (שם כ"ד ע"ב) כי דבר ה' בזה, זה המזכיר דברי תורה במבואות המטונפות.
<h2>דף ח.</h2>
וחייב אדם לעסוק בתורה בכל יום, שנאמר (דברים ז יב) והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, ונאמר (שם ה א) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, ואמרו רז"ל (ריש פאה) ותלמוד תורה כנגד כולם. ואמרו בספרי, כשם ששכר תלמוד תורה גדול מכל המצות, כך עונש ביטול תורה גדול משאר עבירות. וכן מצינו בבית ראשון שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על עון ביטול תורה, שנאמר (ירמיה ט יא) מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דבר פי יי אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר, ויאמר יי על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז). והרוצה להנצל מן העונש המר והעון הגדול הזה, יתעסק בצרכי התלמידים והרבנים הלומדים לשם שמים, ויעזור בשכירות הרבנים כדי שיעמדו בעירו ויהיו עוסקים בתורה על ידו. ופירשו רז"ל בספרי, כי זהו שאמר הכתוב (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, ללומדיה לא נאמר, אלא למחזיקים בה, שהם מחזיקים ידי התלמידים והרבנים. וכשבני אדם פוסקים ממלאכתם ומעסקיהם והולכים לבתיהם או יושבים בקרנות והם בטלים, ומשיחים בדברים בטלים, רעתם רבה וחטאתם כבדה מאד, לפי שהם מבזים את התורה. שאילו היו מאמינים שאין תכלית למתן שכרה, למה לא ישיבו רגליהם לבית המדרש ללמוד הלכות או קרוא מקרא או סידור תפילות, הלא האדם זריז ואץ ברגלים למלאכתו ולעסקיו ויודע כי הכל הבל, ואיך ישכח חיי עולם [הבא], ולא יתן להם חלק ביום מן הימים או שעה מן השעות ללמוד, אף כי בעת שהוא בטל ממלאכתו, ובל יאמר בלבו עת לעשות לד', לקרוא בתורה ולתנות צדקות ד', אשם הוא, אשום אשם לד'. על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צ"ט.), כי זה שאמר הכתוב (במדבר ט"ו ל"א) "כי דבר ד' בזה... הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה", כי זה נאמר על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק שהוא בוזה דבר ד'. על כן חייב כל אדם לתקן מקום בביתו, וישים לו שם הלכות או מקרא או תלים או סדור תפילות, וכאשר יפנה מעסקיו ומדי עברו ממלאכתו, יסור שמה לשנות או לקרות. וגם בתקנה הזאת יפליא עצה על נפשו לחשוך נפשו מני שחת, ויחשוב על קצו ויבין לאחריתו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ג מ"א) הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, [דע] מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן [את] החשבון. גם יכין [את] לבו בעת ההיא ויקרא דברי הספר הזה, ואם יראה כי הוא מקיים את כל תוקף דברי הספר הזה, ישמח לבו ויגל כבודו. והיה כי יאשם לאחת מאלה, והתוודה אשר חטא עליה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנ"ג.) ישוב היום שמא ימות למחר ונמצאו כל ימיו בתשובה, שנאמר (קהלת ט', ח') "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר". ונכון שיקנוס עצמו כל אדם בפשוט או במחצה, על כל יום ויום שיפשע מלכת לבית הכנסת, ואל המקום אשר שם שם לו ספר אחד מספרי הקודש.
<h2>דף כ.</h2>
ואסור לאדם להסתכל באשת איש מן התורה, שנאמר (במדבר ט"ו ל"ט) "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירו' ברכות פ"א ה"ה) לבא ועינא תרין סרסורי דחטאה. ואסור להסתכל אפילו באשה פנויה מדברי קבלה, שנאמר (איוב ל"א א') "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה". וכל המסתכל באשת איש, מכשיל כח יצרו הטוב, והודו נהפך עליו למשחית, שכך אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צ"ב.) [כל] המסתכל בעריות, קשתו ננערת. ואשר לא ישא עיניו אל אשת איש, זוכה ותחזינה עיניו בנועם ה', מדה כנגד מדה, חלף עבודתו אשר לא זן את עיניו ממראה האיסור, שכך אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ע' דרך ארץ רבה סופ"א), כל הכובש [את] עיניו מן העריות, זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר (ישעיה ל"ג ט"ו) "ועצם עיניו מראות ברע", ונאמר אחריו, (שם י"ז) "מלך ביפיו תחזינה עיניך".
ותהא האשה צנועה בטבילתה, ותבוא דרך צניעות מן הטבילה (עירובין נ"ה:), וכן תהא צנועה בכל מעשיה ודרכיה. כי בזכות הצניעות, בניה כשרים וצדיקים (ע' סוטה י':). וצריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה (ע' תנחומא וישלח), מפני שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדין לגיהנם והיא ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה.
"אחרי ד' אלקיכם תלכו, ואתו תיראו, ואת מצותיו תשמרו, ובקלו תשמעו, ואתו תעבדו, ובו תדבקון" (דברים י"ג ה'). "מי לא יראך מלך הגוים, כי לך יאתה, כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך" (ירמיה י', ז'). "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת י"ב, י"ג). יראת אלהינו, ישתבח שמו לעד, יסוד התורה ומקור כל המצות והאזהרות והמוסרים, שנאמר (משלי י"ד כ"ז) "יראת ד' מקור חיים לסור ממקשי מות". ומצוה נאוה וחומה נשגבה וגדולה ובצורה עד שמים אשר לא תמוש כל היום מכל נפש האדם, יראת שמים, כמו שנאמר (שם כ"ג י"ז) "כי אם ביראת ד' כל היום". ויזרח שמש היראה על הנפש ועל כל מצפוניה, למשול ביום ובלילה ברעיוניה. וזה הדבר יסוד הנפש, שנאמר (ישעיה מ"ו ח') "זכרו זאת והתאששו, השיבו פושעים על לב". ענין והתאוששו, הווסדו, כמו "ואשיא יחיטו" (עזרא ד' י"ב). וייראה בכל עת אור הבושה על פני האדם, שנאמר, (שמות כ' י"ז), "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדרים כ'.) זו הבושה, שהיא ניכרת על פני האדם. מלמד, שהבושה מביאה לידי יראה. מכאן אמרו, סימן יפה לאדם שהוא ביישן.
<h2>דף כ:</h2>
תהא האשה זהירה שיהא שלום בינה ובין בעלה, ותהא אהובה ורצויה לבעלה, מפני שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בני מריבה ובני שנואת הלב, הם עזי פנים ומורדים ופושעים.
<h2>דף פא.</h2>
וחייב אדם לעסוק בתורה בכל יום, שנאמר (דברים ז יב) והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, ונאמר (שם ה א) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, ואמרו רז"ל (ריש פאה) ותלמוד תורה כנגד כולם. ואמרו בספרי, כשם ששכר תלמוד תורה גדול מכל המצות, כך עונש ביטול תורה גדול משאר עבירות. וכן מצינו בבית ראשון שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על עון ביטול תורה, שנאמר (ירמיה ט יא) מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דבר פי יי אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר, ויאמר יי על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז). והרוצה להנצל מן העונש המר והעון הגדול הזה, יתעסק בצרכי התלמידים והרבנים הלומדים לשם שמים, ויעזור בשכירות הרבנים כדי שיעמדו בעירו ויהיו עוסקים בתורה על ידו. ופירשו רז"ל בספרי, כי זהו שאמר הכתוב (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, ללומדיה לא נאמר, אלא למחזיקים בה, שהם מחזיקים ידי התלמידים והרבנים. וכשבני אדם פוסקים ממלאכתם ומעסקיהם והולכים לבתיהם או יושבים בקרנות והם בטלים, ומשיחים בדברים בטלים, רעתם רבה וחטאתם כבדה מאד, לפי שהם מבזים את התורה. שאילו היו מאמינים שאין תכלית למתן שכרה, למה לא ישיבו רגליהם לבית המדרש ללמוד הלכות או קרוא מקרא או סידור תפילות, הלא האדם זריז ואץ ברגלים למלאכתו ולעסקיו ויודע כי הכל הבל, ואיך ישכח חיי עולם [הבא], ולא יתן להם חלק ביום מן הימים או שעה מן השעות ללמוד, אף כי בעת שהוא בטל ממלאכתו, ובל יאמר בלבו עת לעשות לד', לקרוא בתורה ולתנות צדקות ד', אשם הוא, אשום אשם לד'. על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צ"ט.), כי זה שאמר הכתוב (במדבר ט"ו ל"א) "כי דבר ד' בזה... הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה", כי זה נאמר על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק שהוא בוזה דבר ד'. על כן חייב כל אדם לתקן מקום בביתו, וישים לו שם הלכות או מקרא או תלים או סדור תפילות, וכאשר יפנה מעסקיו ומדי עברו ממלאכתו, יסור שמה לשנות או לקרות. וגם בתקנה הזאת יפליא עצה על נפשו לחשוך נפשו מני שחת, ויחשוב על קצו ויבין לאחריתו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ג מ"א) הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, [דע] מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן [את] החשבון. גם יכין [את] לבו בעת ההיא ויקרא דברי הספר הזה, ואם יראה כי הוא מקיים את כל תוקף דברי הספר הזה, ישמח לבו ויגל כבודו. והיה כי יאשם לאחת מאלה, והתוודה אשר חטא עליה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנ"ג.) ישוב היום שמא ימות למחר ונמצאו כל ימיו בתשובה, שנאמר (קהלת ט', ח') "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר". ונכון שיקנוס עצמו כל אדם בפשוט או במחצה, על כל יום ויום שיפשע מלכת לבית הכנסת, ואל המקום אשר שם שם לו ספר אחד מספרי הקודש.
